אם כן, בניגוד לתביעה אזרחית בלשון הרע, נדרש מי שבוחר לפעול בהליך הפלילי להוכיח כי הנאשם פרסם נגדו דברי לשון הרע מתוך כוונה לפגוע ושאליהם נחשפו בפועל לא פחות משני בני אדם. מדובר בנטל הוכחה כבד, שאינו מתאים לכל מקרה, אלא רלוונטי למצבים שבהם הניעה את המפרסם כוונת זדון מובהקת ואשר ניתן להוכיח אותה מעל לכל ספק סביר.
הסיבה להחמרה הניכרת בדרישות להעמדה לדין בלשון הרע לעומת האפיק האזרחי, נובעת מעצם טיבו של ההליך הפלילי: תוצאתו מכתימה את הנאשם בהרשעה, הופכת אותו לעבריין, ובעקבותיה ייגזר דינו – כשהעונש המרבי הקבוע בחוק הוא שנת מאסר אחת. הרשעה גם מקנה לבית המשפט את הסמכות לחייב את הנאשם בפיצוי המתלונן בסך מרבי של 50,000 ש”ח ללא הוכחת נזק.
חריג נוסף המאפיין הליך פלילי מכוח חוק איסור לשון הרע הוא אופן פתיחתו וניהולו. ככלל, האחראית על העמדתם לדין פלילי של נאשמים היא מדינת ישראל, שעושה זאת באמצעות פרקליטות המדינה, התביעה המשטרתית ולעיתים גורמים נוספים משורותיה.
