בכתב התביעה, הדגיש עו”ד גיא צברי כי היעדר אזכור מפורש של שם הלקוחה אינו פוטר את הגרוש מאחריות, בהתחשב בסעיף 3 לחוק איסור לשון הרע, תשכ”ה-1965, שכותרתו: “דרכי הבעת לשון הרע” וקובע כי “אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה“.
כב’ השופטת חני שירה קיבלה את התביעה, קבעה כי פרסום השיר מהווה לשון הרע וכי בגינו, יפצה הגרוש את לקוחת המשרד בסך כולל של 20,000 ש”ח.
“טענות הנתבע כי פרסום השיר איננו מכוון לתובעת, אין בהן כדי להועיל לו שכן כאמור לעיל המבחן לעניין לשון הרע שבפרסום הינו מבחן אובייקטיבי, שאינו מוכרע ע”פ כוונת המפרסם או הבנת הדברים בפועל אצל השומע. המבחן הינו מה המשמעות שהיה מייחס לדברים אדם סביר ורגיל מסביבתו הקרובה והאם היה מזהה את הדברים כמתייחסים אליו”, נימקה כב’ השופטת שירה בפסק הדין.
התגובות בפייסבוק הסירו כל ספק ביחס לזהות מושא הפרסוםלגופם של דברים, נקבע בפסק הדין כי “התגובות לשיר כפי שנעשו על ידי חבריו ובני משפחתו של הנתבע, כמפורט בכתב התביעה מכוונות כולן לנתבע לחייו הקודמים עם התובעת והעכשוויים עם בת זוג חדשה (…) דהיינו, קוראי השיר אשר פרסם הנתבע, חבריו, מכריו, קרובי משפחתו הבינו כי השיר מדבר על חיי הנתבע. הם הגיבו בהתאם כמפורט לעיל. הם לא ביטאו ביקורת אובייקטיבית כלשהי על השיר עצמו, על איכויותיו, או על המשורר. לאור האמור ובהתאם לפסיקה דלעיל, דרישת הזיהוי מתמלאת בנדון”.
בסוגיית טיב הפרסום והיותו לשון הרע, קובע פסק הדין: “השיר שפירסם הנתבע בדף הפייסבוק עוסק כולו באשה בוגדת שאף נתפסה על חם. האשה מואשמת בשיר בפגיעה בילדיה בהיותה מעשיה מעשי שטויות, תאוותיה במחלוקת שנויות, לא חושבת על משמעויות, והאיש בשיר איננו בובה שייעשו ממנו צחוק ויותר לא ישתוק (…) פרסומו של השיר מביא למסקנה כי הוא אכן כוון לתובעת ומטרתו הייתה לפגוע בה ומכך בא הפרסום בגדרי הגדרת “לשון הרע” בסעיף 1 לחוק. סיכומו של דבר: בהתאם לסעיף 3 לחוק הנתבע פרסם פרסום המהווה לשון הרע כנגד התובעת. ולא טען ולא הוכיח כי עומדת לו ההגנה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע או כל הגנה אחרת בחוק איסור לשון הרע”.
פרט לפיצוי, ניתן בפסק הדין צו מניעה, האוסר על הגרוש להמשיך ולהפיץ פרסומים עתידיים נגד לקוחת המשרד, ברוח זה שבגינו הוגשה תביעה זו.
