התהודה שקיבלו בשנים האחרונות פסקי דין, שחייבו מוציאי דיבות לפצות בסכומי עתק את נפגעיהם, אמנם לא הרגיעה את השיח המתלהם ברשתות החברתיות, אך הפכה אותו זהיר יותר.
מי ששוגה לחשוב כי יוכל לחמוק מאימת הדין אם יימנע מאזכור שמו של מושא הפרסום ויסתפק בפיזור רמזים על זהותו, עלול לשאת בחיוב כספי גבוה בבית המשפט.
בין לקוחת המשרד לבין בעלה לשעבר התנהל סכסוך גירושין מכוער, שבמסגרתו האשים אותה הגרוש בבגידה. הסוגיה נידונה לפני בית הדין הרבני, שדחה את טענות הבעל לבגידה וחייב אותו לפצות את לקוחת המשרד בגין כתובתה. סיום ההליכים בין השניים לא הביא מזור לתאוות הנקם של הגרוש, שבחר לעורר דיון פומבי בעלילת הבגידה בדף הפייסבוק שלו.
הגרוש, למוד ניסיון ומאבקים משפטיים, פרסם בפייסבוק את מילות השיר שלהלן, ביודעו כי די בכך כדי שמכריו ועוקביו ברשת החברתית ידעו במי מדובר: "בס"ד / למה בי את בוגדת / על מי את עובדת / את לא חושבת שזה משפיל / כשאת עושה לי תרגיל/ תפסתי אותך לא פעם על חם / המצאת תרוץ כך סתם / את לא חושבת על מעשייך / כך לפגוע בילדייך /אם הם יגלו / לך לעולם לא יסלחו / את מגזימה ולא מפנימה / לא מפסיקה לעשות שטויות / התאוות שלך במחלוקת שנויות / את לא חושבת על המשמעויות / תיקחי על מעשייך אחריות / אני לא בובה שתעשי ממנה צחוק / ויותר גם לא אשתוק / אין אמת אחרת / יש שתי דרכים ללכת / אז תחליטי מכאן לאן".
תגובות עוקביו וחבריו של הגרוש בפייסבוק לא איחרו לבוא: כמצופה, התייחסו כולן ללקוחת המשרד, לחייהם המשותפים ולטענות הבגידה השקריות. העובדה כי שמה של הלקוחה לא הוזכר באותו שיר וגם לא בתגובות על הפוסט, נסכו בו ביטחון כי הצליח לבזות את גרושתו כפי שרצה, מבלי שתוכל למצות איתו את הדין על מעלליו. נראה כי מסיבה זו, דחה הגרוש בקשות חוזרות ונשנות של לקוחת המשרד להסיר את הפרסום מבלי שתידרש פנייה לערכאות.
באמצעות עו"ד גיא צברי, הגישה לקוחת המשרד תביעה לבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון, שבה טענה כי פרסום השיר, בנסיבות העניין, מהווה לא רק לשון הרע – אלא גם הטרדה מינית ופגיעה בפרטיות.
פסק הדין: "קרובי משפחתו הבינו"
בכתב התביעה, הדגיש עו"ד גיא צברי כי היעדר אזכור מפורש של שם הלקוחה אינו פוטר את הגרוש מאחריות, בהתחשב בסעיף 3 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, שכותרתו: "דרכי הבעת לשון הרע" וקובע כי "אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה".
כב' השופטת חני שירה קיבלה את התביעה, קבעה כי פרסום השיר מהווה לשון הרע וכי בגינו, יפצה הגרוש את לקוחת המשרד בסך כולל של 20,000 ש"ח.
"טענות הנתבע כי פרסום השיר איננו מכוון לתובעת, אין בהן כדי להועיל לו שכן כאמור לעיל המבחן לעניין לשון הרע שבפרסום הינו מבחן אובייקטיבי, שאינו מוכרע ע"פ כוונת המפרסם או הבנת הדברים בפועל אצל השומע. המבחן הינו מה המשמעות שהיה מייחס לדברים אדם סביר ורגיל מסביבתו הקרובה והאם היה מזהה את הדברים כמתייחסים אליו", נימקה כב' השופטת שירה בפסק הדין.
לגופם של דברים, נקבע בפסק הדין כי "התגובות לשיר כפי שנעשו על ידי חבריו ובני משפחתו של הנתבע, כמפורט בכתב התביעה מכוונות כולן לנתבע לחייו הקודמים עם התובעת והעכשוויים עם בת זוג חדשה (…) דהיינו, קוראי השיר אשר פרסם הנתבע, חבריו, מכריו, קרובי משפחתו הבינו כי השיר מדבר על חיי הנתבע. הם הגיבו בהתאם כמפורט לעיל. הם לא ביטאו ביקורת אובייקטיבית כלשהי על השיר עצמו, על איכויותיו, או על המשורר. לאור האמור ובהתאם לפסיקה דלעיל, דרישת הזיהוי מתמלאת בנדון".
בסוגיית טיב הפרסום והיותו לשון הרע, קובע פסק הדין: "השיר שפירסם הנתבע בדף הפייסבוק עוסק כולו באשה בוגדת שאף נתפסה על חם. האשה מואשמת בשיר בפגיעה בילדיה בהיותה מעשיה מעשי שטויות, תאוותיה במחלוקת שנויות, לא חושבת על משמעויות, והאיש בשיר איננו בובה שייעשו ממנו צחוק ויותר לא ישתוק (…) פרסומו של השיר מביא למסקנה כי הוא אכן כוון לתובעת ומטרתו הייתה לפגוע בה ומכך בא הפרסום בגדרי הגדרת "לשון הרע" בסעיף 1 לחוק. סיכומו של דבר: בהתאם לסעיף 3 לחוק הנתבע פרסם פרסום המהווה לשון הרע כנגד התובעת. ולא טען ולא הוכיח כי עומדת לו ההגנה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע או כל הגנה אחרת בחוק איסור לשון הרע".
פרט לפיצוי, ניתן בפסק הדין צו מניעה, האוסר על הגרוש להמשיך ולהפיץ פרסומים עתידיים נגד לקוחת המשרד, ברוח זה שבגינו הוגשה תביעה זו.
