מדריכת חוגי התעמלות לילדים ביקשה למנוע מלקוח המשרד להציע את שירותיו ביישובים שבהם פעלה. בשיחות שיזמה עם הורים ועם ראשי ההנהגה המקומית, היא פיזרה שמועות שייחסו ללקוח המשרד פגיעה מינית בחניכיו. התביעה שהגיש עו"ד גיא צברי התקבלה במלואה, בפסק דין מנומק שבו נדחו כל טענות ההגנה.
לנוכח חומרת הפרסומים, קבע בית משפט השלום כי מדריכת החוגים תשלם ללקוח המשרד פיצוי בסך 140,000 ש"ח. עוד היא חויבה תישא בשכר טרחת עורך דין בסך 25,000 ש"ח ובהוצאות בסך 5,000 ש"ח. נתבעת נוספת, שסייעה בהפצת ההכפשות ביישוב מגוריה, היא חברתה של אותה מפעילת חוגי התעמלות. היא חויבה, יחד ולחוד עם האחרונה, לשלם ללקוח המשרד פיצוי בסך 50,000 ש"ח וכן שכר טרחה והוצאות משפט.
מדובר בתיק מורכב, שבבסיסו השמצות בעל פה. סעיף 2(א) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, קובע כי "פרסום, לענין לשון הרע – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר". ואולם, לצורך הטלת אחריות נדרש התובע להוכיח גם את התקיימות התנאים המנויים בסעיף 2(ב):
- הפרסום המשמיץ היה מיועד לאדם נוסף פרט לנפגע והגיע אליו או לאדם אחר זולת הנפגע.
- כאשר פרסום בכתב עשוי היה להגיע, לפי הנסיבות, לאדם נוסף זולת הנפגע.
גם רמיזות עלולות לעלות ביוקר
לא רק ביטויים ישירים ומפורשים מקימים עילת תביעה בלשון הרע. בפסק דין אחר, שניתן בתביעה שהגיש עו"ד גיא צברי עבור לקוחת המשרד נגד בעלה לשעבר, חויב האחרון לפצות אותה ב-20,000 ש"ח עקב פרסום ב"העתק-הדבק" של שיר שעסק בבגידה, שלא כלל את שמה הלקוחה.
הרקע לפרסום היה סכסוך גירושין מכוער, שבמסגרתו האשים הגרוש את הלקוחה בבגידה. הסוגיה נידונה לפני בית הדין הרבני, שדחה את טענות הבעל לבגידה וחייב אותו לפצות את לקוחת המשרד בגין כתובתה. סיום ההליכים בין השניים לא הביא מזור לתאוות הנקם של הגרוש, שבחר לעורר בחשבון הפייסבוק שלו דיון פומבי בעלילת הבגידה.
פסק הדין קיבל את טענת עו”ד גיא צברי בכתב התביעה, כי היעדר אזכור מפורש של שם הלקוחה אינו פוטר את הגרוש מאחריות. הדברים עולים בקנה אחד עם סעיף 3 לחוק איסור לשון הרע, תשכ”ה-1965, שכותרתו: “דרכי הבעת לשון הרע” ואשר קובע, כי “אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה“.
